קן הקוקייה המודרני

 

בשנים האחרונות פרצה אל תודעת הקהל הישראלי תכנית הטלוויזיה 'האח הגדול', אותה תכנית שאף אחד אינו מוכן להודות כי הוא צופה בה, אך רייטינג של חמישים אחוז מעיד אחרת. התכנית באה לבדוק את השאלה הפילוסופית החשובה: מה קורה כאשר דוסית ממאה שערים פוגשת גולש צעיר חתיך שאוצר המילים שלו מחיל ב'ים' ונגמר ב'בחורות'.

במשך מאה ימים, מבדרים עצמם הצופים בשאלה הבלתי נמנעת: האם המשתתפים יישארו צמודים אל הערכים, העקרונות ומרכיבי האישיות איתם נכנסו אל הבית, או שפשוט יתחרפנו? השאלה שמעסיקה את הצופים, לעומת זאת, היא: אם משתתפי התכנית מהווים מדגם סטריאוטיפי לחברה הישראלית, מה זה בעצם אומר עלינו?

בעונות הראשונות של התכנית, שכנעו משתתפי התכנית את עצמם כי הם נכנסו אל 'קן הקוקייה' הזה, על מנת לעבור תהליך אישי, נפשי ורוחני של שינוי מהותי. אבל אפשר להבין את זה. אנשים שאינם מסוגלים להסביר לעצמם למה הם עושים את מה שהם עושים, פונים אל הרוחניות, אותה אף אחד לא באמת יכול להוכיח או להפריך.

היום המשתתפים בתכנית מגיעים אליה מתוך מטרה אחת: לקדם את עצמם, עסקיהם ואמונותיהם. שזה מובן וטבעי, אך לוקח להם בדיוק ארבעים ושמונה שעות לזנוח את מטרתם המקורית ולשקוע בויכוחים לוהטים ומטורפים סביב השאלה האם כדאי לאכול בצהריים פסטה או אורז.

לא משנה איזו סיבה הניעה את המשתתפים לקחת חלק בחוויה הזאת, הם שוכחים דבר אחד: הם נמצאים שם מתוך שתי מטרות ספציפיות ומוגדרות היטב: לבדר אותי כצופה, ולהעשיר את קופת הזכיינית.

איך שלא מסתכלים על זה, שתי המטרות האלה מושגות מידי יום, ובהצלחה מסחררת.